תקציר של הצגת המחקר על קוד פתוח באדריכלות בכנס "ערים חכמות" בספטמבר 2017

בשבוע הבא אני מציג את המחקר שביצעתי בתזה בכנס אדקמי באוניברסיטת תל אביב – " International Conference on Smart Cities: Potentials, Prospects and Discontents". המחקר בוצע בהנחיית דר' טליה מרגלית. הנה התקציר בעברית:

בהשפעת קהילות הקוד הפתוח וטכנולוגיות מיקור ההמונים עלה בעשור האחרון המושג "אדריכלות קוד פתוח" לתאור תכנון אדריכלי ועירוני משותף. המאמר בוחן את היישום של מודל הקוד הפתוח באדריכלות באמצעות השוואה בין תחומי התוכנה והאדריכלות בהיבטים הבאים: פרקטיקה של הגנה על קניין רוחני, שיתוף ידע, מעמד היוצר ופערי ידע סמוי באמצעות הצגת הדיון בקוד פתוח בעולם התוכנה, השפעתו בטקסטים תיאורטיים באדריכלות, ודרך שאלות של ידע סמוי וגלוי בשתי הדיסציפלינות. כמו כן, נסקרו פרויקטים עכשוויים המנסים ליישם את מודל הקוד פתוח בתחום האדריכלות ובוחן את הפרקטיקה של ההגנה על הקנין הרוחני.

נמצא כי אימוץ הקוד הפתוח נמוך באדריכלות ושהמעטים שמקדמים אותו עושים זאת תוך פרשנות לא נכונה למשמעויות בעולם התוכנה ככלי לשיתוף של גורמים חוץ מקצועייםתוך ערעור על הסמכות, הידע והמעמד המקצועי. בפועל, לאימוץ ה"קוד פתוח" השפעה מוגבלת בלבד בשיתוף לקוחות כמחברים ביצירה האדריכלית. בנוסף נמצא כי אדריכלים יכולים להשתמש ברישיונות קוד פתוח לצורך שיתוף ידע ביניהם ובין עצמם כמו מתרחש בעולם התוכנה אך לא בינם ללקוחות.

לבסוף המחברים מציעים שכדי לעודד פרקטיקה רחבה של שיתוף, נדרשת הקנית מיומנות מקצועיות למשתמשים, אשר יאפשרו להם להשתתף בתהליך המקצועי. במקביל יש לחתור לדרכים חדשות בהם תובטח אחריות מקצועית כלפי הלקוח, וכלפי מדינות, ולהבטיח קרדיט ראוי ליוצרים שתעודד אדריכלים להשתתף ב"בזאר".

שיפוץ וחלוקה מחדש של דירה ליד גן העיר בתל אביב

הדירה בת 68 מ"ר, בקומה שלישית בבניין מיושן שהוקם בסביבות שנות ה-50.

במשך שנים רבות הדירה הושכרה ונתבקשתי לעצב אותה לקראת מכירתה. לצורך השיפוץ הוקצבו כ-220 אלף ש"ח והשיפוץ כולל בניה של כל הפנים, מטבח, אחונות, החלפת תשתיות, חלונות ומכשירי חשמל.

הדירה נמכרה תוך חודש וחצי במחיר היעד שלה.

שיפוץ וחלוקה מחדש של דירה בצפון הישן בתל אביב

הדירה שוכנת ברחוב שקט ויוקרתי בצפון הישן של תל אביב במבנה שיכון טורי וצנוע.

היא שמשה למגורים במשך שנים רבות ולא הייתה במצב טוב ומטרת השיפוץ הייתה לחלק אותה מחדש כדי שיהיה בה חדר נוסף, החלפת כל התשתיות, חלונות, מטבח ואמבטיה.

 

תמונות תם שקד

כשל שוק השכירות, אימפוטנציה שלטונית וטעויות עסקיות

מחירי השכירות במטרופולין התל אביב עלו בשנים האחרות במאות אחוזים ומכבידים על השוכרים באופן בלתי פרופורציונלי ליכולת ההשתכרות. במקביל, מחירי הדירות במטרופלין חוו עליה מטואורית והגיעו לרמת מחירים בלתי מושגת לאדם הממוצע. עליית המחירים נובעת בעיקר מההיצע המצומצם של נכסים באיזורי הביקוש והירידה בכח הקניה של הקונים והשוכרים.

לאחרונה ראיתי שתי יוזמות שאמורות לעזור לשוכרים להתמודד עם בעיות שנובעות מכחם של משכירי הדירות בשוק השכירות והמתווכים שסוחרים במידע על הדירות -הסכם השכירות ההוגנת של עיריית תל אביב ואתר דיפ-רנט.

הסכם השכירות של העיריה לא רע אך נכתב כולו לטובת המשכיר וכמעט ללא סעיפים המבהירים את הזכויות של השוכר. ההסכם מלווה בקמפיין "לא מומלץ, לא חותמים".

נשאלת השאלה, על מה חשבו בעיריה? ברור שההסכם הוא תעלול יחצנ"י, שמטרתו מצג שווא, שלעיריה אכפת מהשוכרים העשוקים. הכח נמצא בידים של השוכרים ולא המשכירים ולכן השוכר מחליט על ההסכם ועל תנאיו. מכיוון שההסכם לא מטיב כלל עם המשכיר, לעולם הוא לא יבחר בו.

יוזמה אחרת היא אתר דיפרנט, סוג של תיווך "שיתופי", שהופך את המשכירים למתווכי דירות בתמורה לפחות מחצי מהשכירות החודשית. לא רק שהיוזמה מנוגדת לחוק התיווך ולא צריך לשלם את דמי התיווך המבוקשים, האתר ירע את מצבם הכלכלי של השוכרים. שוכרים עלולים להעביר דירות, שהיו מושכרות ללא תיווך, לתיווך באתר. אם כולם היו משתמשים באתר זה היה המצב:

  1. השוכר עובד כמתווך, מראה את הדירה, עונה לטלפונים, מתאם פגישות, בודק את השוכרים ובוחר את השוכר המתאים ביותר בתמורה לפחות מחצי מהשכ"ד.
  2. השוכר היה שוכר דירה חדשה ומשלם תיווך לשוכר אחר ומשלם עמלה לאתר.
  3. האתר מרוויח שתי עמלות , על שתי דירות.
  4. השוכרים עובדים כמתווכים ולא רק שהם לא מקבלים את העמלה (כי הם משלמים גם עמלה), הם בעיקר משלמים לאתר.

בנוסף, קשה לי לראות בעל דירה שהיה מסכים שהשוכר שיוצא יתחיל לספסר בה ביחוד לאור ניגוד האינטרסים שבו הוא נמצא לאור סיום החוזה.

יש כשל שוק, השוק מקולקל. אך היוזמות לתיקונו צריכות לנבוע מהבנה עמוקה של מבנה הכח. ללא צורך אמיתי של בעלי הדירות, היוזמות דינן להכשל. בעלי הדירות לא צריכים הסכם שכירות שמטיב עם השוכר ולא צריכים שהשוכר יתווך את הדירה שלהם.

לבעיה יש כמה פתרונות, אך כולם בידי הממשלה, שלא רואה בעצמה אחראית לדבר.

המפתח להגדלת היצע הדיור נמצא בידיה, מכיוון שהיא שולטת בבעלות הקרקע ובכל מערכת התכנון. היא יכולה:

  1. לאפשר תוכניות התחדשות עירונית כמו תמ"א 38 (תוך כדי גביית מסים מטורפת)
  2. להפשיר קרקעות (תוך כדי גביית מסים מטורפת)
  3. למכור ולהחכיר שטחים בבעלותה (תוך כדי גביית מחירים דמיוניים)
  4. להקים דיור ציבורי
  5. לעודד הקמת דיור להשכרה

אך, היא בוחרת שלא לעשות זאת.

כמו כן, היא יכולה לאמץ תפיסה שמגורים היא זה לא ספקולציה ולרסן את שוק השכירות, כפי שעושים באירופה בהצלחה (בייחוד בגרמניה, שאטרקטיבית למשקיעים). אך המדינה ועיריית תל אביב הן הנדל"ניסטיות הכי גדולות והן לא יוותרו על ברז המזומנים שלהן.

מתי מלצרות הפכה לקבצנות?

מלאכה היא דבר חשוב, בעל המלאכה אוהב את עבודתו וחשוב לו לבצע אותה באופן הטוב ביותר ולא רק בשביל הכסף. בעל המלאכה, גאה במלאכתו ומלאכתו היא מה שמאפיין אותו. למשל, אדריכל, שמתכנן עבור קבלן, למרות כל האילוצים ינסה לא רק לענות על הדרישות אלא גם ליצור טוב, שהוא ערך מוסף. כך גם בתחומים אחרים כמו תוכנה, רפואה ועוד.

מלצרות היא לא מלאכה ולא מקצוע בישראל, למרות שמדינות רבות המלצרות היא מקצוע רציני מכיוון שהמלצר אחראי על מכירת המזון, האווירה, היחס ללקוח, ההגשה והוא חלק משמעותי בחוויה הסופית.

לפני כמה ימים שמעתי שיחת טלפון בין סטודנט וביטוח לאומי, שדרשו ממנו חובות על כ- 5 שנים, בזמן שהיה מועסק כמלצר במספר בתי קפה מפורסמים וטרנדיים בתל אביב. הוא היה בהלם שהמעסיקים שלו לא שילמו לביטוח לאומי ואני יכול להתערב שהם לא הפרישו כספים לפנסיה של העובד שלהם.

מלצרות הפכה לחלטורה, מדוע?

  1. טיפים שהמלצרים קיבלו על שירות יוצא דופן, הפכו לשגרה.
  2. מסעדנים גילו שהמלצרים מרוויחים כסף שחור טוב מהטיפים וצמצמו את המשכורת של המלצרים עד לכלום.
  3. ֿמלצרים התחילו להתבסס על הטיפים ככסף שחור, במקום משכורת, פנסיה וביטוח לאומי.
  4. כיום, הטיפ הוא הכרח מכיוון שאין קשר בין רמת השירות והזכות של הסועד לתת טיפ על שירות טוב לטיב השירות מכיוון שהטיפ הוא השכר של המלצר בפועל.

הטיפ, שהיה דבר חיובי, הפך לכלי לניצול של העובדים. כשאתם משלמים טיפ, אתם תומכים בשיטת הניצול, עוזרים למסעדן להרוויח יותר ולא לשלם לעובדים שלו.

הפתרון סביר צריך להיות אכיפה של החוק על ידי הממשלה, על ידי משרד הכללה, אך הדבר לא יקרה מכיוון שאין שום קבוצת לחץ שתגרום לממשלה לעשות משהו. הרי הממשלה מתעניינת בכסף של הנדל״ן והגז, תעסוקה של צעירים ממש לא מעניינת אף אחד.

יש גם את האופציה של התארגנות מלצרים והפעלת לחץ על המסעדנים, אבל זה ממש לא הצליח בעבר ואין סיבה שזה יצליח היום.

יכול להיות שהמודעות הצרכנית היא הדבר היחיד שיכול להפסיק את אי הצדק, כמו שאנחנו מעדיפים ייצור מקומי, סחר הוגן וביצי חופש, נעדיף לאכול ולשתות בבתי קפה ומסעדות שלא גונבות את המלצרים שלהן.

מרקס, השיטה הדמוקרטית וג'ון אוליבר

ג'ון אוליבר, הקומיקאי הבריטי השנון, בעל תוכנית שבועית ב HBO וערוץ Youtube פופולרי יצא נגד השחיתות בפיפ"א בשאה לידי ביטוי בין השאר בבחירת קטאר וברזיל כמדינות מארחות. פיפ"א היא ארגון דמוקרטי, שמנוהל על ידי מועצה של נציגים מכל המדינות בעולם ולכל אחד יש זכות הצבעה שווה. להתנהלות הזו אחראי נשיא הארגון בלטר.

שנה לאחר מכן ה FBI האמריקאי פשט על פיפ"א ועצר חבל המנהלים במושחתים של הארגון, שקיבלו ככול הנראה שוחד. אבל למרות פרשות השחיתות המביכות, הסיקור התקשורתי והמעצרים בלטר ניצח שוב בבחירות לנשיאות הארגון.

אוליבר התייחס לבחירתו מחדש של בלטר ופנה ישירות לספונסרים של פיפ"א: אדידס, באדוויזר ומקדונלדס, שיפעלו להדחתו של בלטר.

ימים בודדים לאחר מכן בלטר, שרק זכה בבחירות לנשיאות, התפטר.

הסיפור הזה מראה לנו שתי שיטות ממשל שפועלות במקביל, אחת דמוקרטית, שבה יש אספת נציגים וכל נציג בוחר על פי האינטרס שלו. במקרה שלנו, המועצה של פיפ"א בחרה שוב את בלטר, מכיוון שלנציגים היה אינטרס כלכלי חזק לדאוג שהדברים ימשיכו להתנהל כפי שהתנהלו. הנציגים פעלו על פי אינטרס האישי שלהם, שמנוגד לערכים המוסריים המקובלים עלינו ולכן יש פער בין ההחלטה שאנחנו חשבנו שיש לקבל להחלטה שהתקבלה בפועל. אפשר לראות את התנהגות דומה במערכת דמוקרטית שונות ובעיקר במערכות של דמוקרטיה ייצוגית. המערכות האלו נכשלות במקרים רבים ומתקבלות החלטות שמנוגדות לעקרונות המוסר הציבורי.

מצד שני, יש את מבנה הכח החברתי המרקסיסטי, התאוריה מתארת את החברה כמבנה היררכי שמבוסס על הכח של הקבוצות בחברה. בעלי הכח, הקפיטל ואמצעי הייצור הם זה שמחליטים ואוליבר מבין את זה. הוא פנה ישירות ובאופן פומבי לשליטים האמיתיים של פיפ"א, הספונרים ודרש מהם לסלק את בלטר.

הסיפור המדהים הזה מראה לנו את הדברים הבאים:

  1. מבנה הכח הטבעי חזק יותר הדמוקטיה ומכופף אותה.
  2. השליטה בתקשורת היא הכח החזק ביותר בחברה.
  3. הדמוקטיה הייצוגית לא משרתת את האינטרסים של הציבור.

בעתיד יהיו שיטות ממשל אחרות, השאלה היא איך הן יראו ואני רוצה לנסות לעצב אותן.

 

הנה הפרקים של התוכנית Last week tonight להנאתכם:

מעצרים, בחירתו של בלטר מחדש ופניה לספונסרים:

בלטר התפטר ואוליבר חוגג:

מדוע הקהילה צריכה לתבוע את זכויותיה מייזמי Waze – לקראת יישום של קפיטליזם קוגניטיבי

הפוסט "מדוע התביעה היציוגית כנגד Waze היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרוא לקוד הפתוח" גרר תגובות רבות נגדו ובצדק. מטרתי היתה לבחון את הסוגיה מבחינת החוק והמוסר הנאו-ליברלי שאנחנו חולקים. יש בקרב חברי קהילת waze זעם רב על תחושת הניצול ועל הרווח האדיר שהיזמים הפיקו בזכותם עבודתם הנאמנה. מכיוון שהחוק משרת את החזקים כלכלית וחברתית, אין לקהילה סיכוי שבית המשפט יחלוק את העושר של היזמים עם חברי הקהילה ולכן אני רוצה לשתף אתכם ברעיון בתאוריה כלכלית חדשה ובחדשנות שאני מציע ביישומה בחברות סטארט אפ, כדוגמת Waze, בעתיד.

הבעיה

מהפכת המידע שעוברת עלינו היא מהפכה אמיתית מכיוון שהיא משנה את מבנה הכח בחברה. לא עוד צאן שמובל על ידי מנהיגים יודעי דבר, אלא ציבור, שהמידע נמצא בקצוות אצבעותיו והוא יכול להטיל ספק בהחלטות של השלטון ואף לדרוש השתתפות.

הקפיטליזם הקונגיטיבי מתייחס למהפכה הידע באמצעות תאוריה מבנית ומתאר כיצד מונופולים של ידע, שמתהווים באמצעות חקיקת זכויות יוצרים ופטנטים, יוצרים ערך בלתי יתואר לחלק קטן מהאוכלוסיה. הדבר מאפשר הפקעת מחירים על מוצרים ידע, בעוד שמחיר שכפול הידע הוא אפסי. לכן קיים פער אדיר בין עלות הייצור של מכשיר כמו iPhone למחיר שאותו משלם הצרכן בחנות. המחיר בכלכלה הזו משקף את הערך שהצרכן מוכן (חייב) לשלם ולא את הרווח ההוגן ועלות היצור של היצרן וזאת בניגוד מוחלט לתפיסה של הכלכלה הקלאסית של תחרות הוגנת לטובת הצרכן.

הדבר מתאפשר הודות למונופולים חוקיים על ידע. הערך שלהם נגזר מהיכולת למנוע מהמתחרים שימוש ברעיון פשוט ככול שיהיה ומהיכולת לגבות עליו שכירות למשך שנים רבות. למשל, הפטנט הדבילי "One click buying" שייך לאמזון ומיושם בחנות האפליקציות של אפל, מכיוון שהמשתמש יכול להקליק ולרכוש אפליקציה. אפל נאלצה לרכוש זיכיון ל"פטנט" הדבילי הזה וכמובן לגלגל אותו על הלקוח. הקפיטליזם הקוגניטיבי מראה שככול שיש פחות הגנה על מידע, כך הרווחה כלכלית עולה ולכן מראה שחוקי זכויות היוצרים משרתים את העשירים. לדוגמה, בתעשיית המוסיקה אמנים צעירים מפיצים את המוסיקה שלהם בחינם. מי שרודף אחרי "מפרי זכויות יוצרים" הם התאגידים הגדולים והיוצרים העשירים כמו להקת מטאליקה.

לעומת מונופולים שהחוק יצר, בתעשיית הידע יש גם מונופולים טבעיים הודות למאפייני "חוכמת ההמונים". ככול שיותר משתמשים שותפים לקולטקיב שיוצר את המידע, כך הוא טוב יותר ומושך יותר משתמשים. התפועה הזו מוכרת במדע הרשתות ומתואר מחקרם של Barabási & Albert's על רשתות Scale-free, ש"העשירים מתעשרים והעניים נהיים עניים יותר". למשל השיח הציבורי, עבר הפרטה רדיקלית ושייך כיום לפייסבוק. אנשים וארגונים משתמשים בפייסבוק ומוצריהם השונים (WhatsApp & Instagram) כדי לחלוק דעות ורעיונות עם אנשים אחרים. בעבר, כאשר רעיון היה טוב, הוא צבר תאוצה והופך ל"ויארלי" והגיע להפצה משמעותית. כיום, כשפיייסבוק מונופול והספרה הציבורית שייכת לה, פייסבוק מבצעת מניפולציה שלה ומסננת כ 80% מהתכנים של חברים שלנו. מי שמעוניין להיות "ויראלי" צריך לשלם לפייסבוק על הזכות. פייסבוק שווה 167 מילארד דולר רק בזכותנו ובזכות המשאבים הציבוריים שהיא ניכסה לעצמה. מדוע לא מגיע לנו חלק מהעושר הזה?

החוק כבדיחה ובית המשפט כליצן

לדעתי, אנחנו זקוקים לחוק ולמדינה שיגנו עלינו כשאנחנו חלשים. החזקים לא צריכים הגנה ומאז ומתמיד הסתדרו טוב בלעדיו. החקיקה הקיימת במדינות המערביות אינה מגנה על  החלש, אלא על החזק, כפי שהראתי קודם, ולמעשה, החזקים יכולים לעבור על החוק בעידוד המדינה. לדוגמה, בשנת 2009 תאגידי המדיה תבעו אם חד הורית בארה"ב ואילצו אותה לשלם להם פצוי של כמעט שני מיליון דולר (!) על שיתוף של כמה קבצי מוסיקה ברשתות שיתוף הקבצים. מצד שני, הוגשה תביעת זכויות יוצרים כנגנד גוגל, שהעתיקה את כל התוכן שקיים באינטרנט הציבורי ואת כל הספרים בספריות לשרתים שלה והיא מרוויחה כסף מהצגת התכנים האלו באתר שלה. בתי המשפט הצדיקו את גוגל תחת הצדקה של "שימוש הוגן" ואיפשרו לה להעתיק את כל התוכן באינטרנט ולהציג אותו באתר שלה מבלי להיות כפופה לחוק! המשמעות של הדבר, שהחוק פועל בהתאם לצורך של החזקים והעשירים. 

מתוך הכח המונופוליסטי הזה נגזר השווי האגדי ויכולת ייצור המזומנים האדירה של חברות הטכנולוגיה כגון גוגל, אפל ופייסבוק שישתשמו בכסף שלהם כדי לקנות כל מתחרה ולחזק את שליטתם על חשבון שוק תחרותי.

תאוריה חדשה לצדק כלכלי

חברות שיוצרות ידע מתוך "חוכמת ההמונים" ומבססות מונופול חייבות לחלק את הערך שההמון יוצר עם ההמון מכיוון שזה צודק.

חברות כמו Waze צריכות להציע תוכנית אופציות לכל לקוחותיהם כדי שיוכלו לקבל אחוז מסויים מהחברה בחינם, בהתאם לערך שהם מביאים לחברה. מודל חלוקת הערך לא צריך להעביר את השליטה להמונים, אלא רק את הזכות בקפיטל במקרה של דיווידנד או אירוע מכירה ומיזוג של הידע או החברה על מנת להצדיק את המאמץ הקולקטיבי.

אנחנו רואים את העולם במשקפיים מסויימים ומוכנים לקבל עוולות כמו מה ש Waze עשתה לקהילה שלה וכמו שפייסבוק וגוגל עושים לכלל הלקוחות שלהם מבלי לתת על זה את הדעת, כי נראה לנו שזה הוגן. אני מבקש מכם להפסיק לקבל את ההצדקות השונות של החברות האלו לפגיעה בזכויות שלכם כלקוחות שלהם, גולשים וסתם אנשים ולחשוב על מודלים חדשים וצודקים לחלוקת עושר שנובע ממונופולים של ידע.

ערים חכמות – מי חכם פה?

אתמול מצאתי את עצמי ב meetup של עירית תל אביב בנושא ערים חכמות. העיריה משקיעה מאמצים רבים על מנת להפוך ל"עיר חכמה" באמצעות רתימה של טכנולוגיות מידע וקיום כנסים כמו כנס  DLD בספטמבר.

אנשי העיריה סיפרו על הפרוייקטים שהם מקדמים, כגון דיגיתל, אינטרנט עירוני, בתים חכמים וכד'. מאוד מרשים שהעיריה משקיעה מאמצים על מנת להשתפר, אבל האם זו עיר חכמה?

מהפכת המידע, שאנחנו נמצאים בראשיתה, היא מהפכה שנובעת מחדשנות טכנולוגית, שמאיימת על הסדר הישן.  ידע הוא כח ומהפכת המידע מנגישה את הידע לאזרחים ובכך משנה את מבנה הכח בחברה ומאפשרת שקיפות ושיח מסוג חדש, שלא נשלט על ידי השלטון ובעלי הידע. בכך, הלגיטימיות של העיריה, כגוף שולט ומקבל החלטות, באופן לא דמוקרטי מתערר.

כתגובה לרוחות המהפכניות שנושבות, הנגישות הגוברת של האזרחים לידע והתרופפות התלות של האזרחים בעיריה, היא מנסה להתאים עצמה על מנת להשאר רלוונטית באמצעות שני סוגים של פעולות:

  1. הקמת טכנולוגיות מידע על מנת לשלוט באופן טוב ויעיל יותר
  2. הקמת תשתיות על מנת לאפשר צמיחה של חדשנות טכנולוגיות.

במבט ראשון נדמה שהעיריה מעודדת את מהפכת המידע מכיוון שהיא מעודדת צמיחה של סטארטאפים בעיר, אבל לדעתי, אם נתבונן באופן ביקורתי, נראה שהעיריה מנסה להשתמש בכוחה המונופולי על מנת לבסס את מעמדה ולא לאפשר שינוי אמיתי.

העיריה מנסה לצבוע את עצמה בצבעים חדשים, אבל מתחת למושגים של "עיר חכמה" ו"חדשנות" וכל הכנסים יש חלודה וריקבון, שאנחנו מכירים מלפני עשרות שנים.

על מנת שתל אביב תהיה חכמה, העיריה צריכה לוותר על השליטה שלה בידע ובהחלטות הלא דמוקרטיות, שהחוק מאפשר לה לקבל:

  1. לאפשר שקיפות מוחלטת ולספק מידע ודו"חות לתושבים.
  2. לשתף את התושבים בכל תהליך של קבלת החלטות.

עיר חכמה היא תושבים חכמים, שלא צריכים את העיריה שתחליט בשבילם. אני יכול להבטיח שהשינו הזה לא יגיע מעירית תל אביב.

רשימת שינדלר – סיפור ההצלה של משפחת דורטהיימר

חלק 2: https://www.youtube.com/watch?v=UiDLZs4ngRM
חלק 3: https://www.youtube.com/watch?v=x5FagEdvC8o
חלק 4: https://www.youtube.com/watch?v=uqcsq68oFHg

עדותו של סבא שלי: https://www.youtube.com/watch?v=oUcFnnf-XSo

התביעה הייצוגית נגד Waze היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקוד הפתוח

לא פשוט להסביר מדוע קוד פתוח טוב ליוצרים ולפוליטיקאים מכיוון שההנחה הרווחת בקרב הציבור שרישוי יצירות תחת רישיון פתוח פוגע בקניין הרוחני של היוצר.

על בסיס התפיסה המוטעית הזו, הגיש רועי גורודיש תביעה ייצוגית נגד Waze, המייסדים שלה וגוגל, שרכשה אותה, שסבור שמגיעה לקהילה 50% מערך המכישה  של החברה. מתוך כתב הבקשה להכרה בתביעה הייצוגית, שפרסם יהונתן קלינגר בבלוג שלו עולה כי יש שתי קבוצות נפגעים, הראשונה היא כל משתמשי האפליקציה, מכיוון שהם לא זכו לקבל את כל זכויותיהם על פי רשיון הקוד הפתוח והשניה היא קבוצת כל התורמים ליצירת המפה, שלטענת המבקש, נפגעו זכויות היוצרים שלהם.

בעוד שקלינגר התעניין בעיקר במימד המשפטי שבתביעה הייצוגית, אני רוצה לעסוק בחוסר ההבנה של הרישיונות הפתוחים שבאים לידי ביטוי בבקשה לתביעה הייצוגית, כפי שהוגשה.

מדוע מותר לWaze להפסיק להפיץ את התוכנה שלהם תחת קוד פתוח?

בתחילה, האפליקציה נקראה Freemap והופצה תחת רישיון מחמיר מסוג GPL. המשמעות של הרישיון היא שללקוח יש זכות לקבל את קוד המקור ולעשות בו כל העולה על רצונו, כל עוד הוא דואג לשמור על הקוד פתוח ולאפשר ללקוחות שלו גישה לקוד המקור. הרישיון אינו מעביר זכויות היוצרים ללקוחות, אלא מאפשר שימוש בקוד. למשל, יוצר שמשחרר יצירה תחת רישיון GPL יכול לשחרר אותה גם תחת רישיון אחר מכיוון שזו זכותו, כיוצר. לעומתו, הלקוח שמקבל את היצירה תחת הרישיון, לא רשאי להפיץ אותה תחת רישיון סגור. זו הבחנה חשובה בין זכות שימוש שיש ללקוח ולבין הזכות של היוצר ביצירה שלה.

לכן, רשאים המתכנתים של Waze להחליט להפיץ את הקוד שלהם תחת כל רישיון אחר, שהוא לא GPL, כל עוד הקוד אינו מכיל רכיבי קוד פתוח שהם לא כתבו. כלומר, אם היו להם רכיבי קוד פתוח שהם לא כתבו והם הוציאו אותם מהקוד שלהם (כפי שטוענת Waze), אין שום סיבה שלא יעשו ביצירה שלהם כל העולה על רוחם. 

מה בעצם מאפשר רישיון ה GPL? הוא מאפשר לכל לקוח (מי שהתקין את האפליקציה) גישה לקוד המקור, לשנות אותו ולהפיץ (גם בתשלום) אותו תחת אותו רישיון. כלומר, רועי גורודיש היה יכול לקחת את הקוד הפתוח, בשנת 2009, להפיץ אותו תחת השם ״וייז של רועי״ (לצורך הדוגמה) ולמכור את האפליקציה לגוגל תמורת מילארד דולר מבלי שתהיה ליוצרי התוכנה טענה. כמובן שזה לא סביר, אבל מכיוון שהוא היה יכול לעשות את זה, על פי הרישיון, אין שום סיבה שיוצרי האפליקציה לא יעשו את זה ויקבלו תמורה עבור מכירת הקוד.

מדוע Waze לא צריכה לשלם למשתמשי האפליקציה על יצירת המפה?

פרוייקט Freemap היה כדי ליצור מפה חופשית של ישראל באמצעות תרומת המפה לפרוייקט Open Street Map (OSM). המפה של OSM מופצת תחת רישיון ODbL שמאפשר לכל אחד גישה למידע והטענה היא שהקהילה שערכה ובנתה את המפה זכאית לתמורה מהמכירה.

ראשית, Waze הפסיקה להשתמש בדאטה של OSM ומשתמשת בדאטה שמקורו בחברת מפה, שמספקת את הדאטה הגיאוגרפי לרוב אתרי האינטרנט הישראלים.

שנית, הרישיון הפתוח מאפשר לכל אחד להשתמש בדאטה של OSMלכל שימוש, אבל קובע שיש להפיץ את הדאטה הנגזר תמיד תחת אותו רישיון. הרישיון אינו נותן לאף אחד זכויות באפליקציה שמציגה אותו או בדאטה עצמו. לכן, אין שום מניעה למכור את האפליקציה של Waze, אפילו אם היא כוללת דאטה של OSM, כל עוד הדאטה פתוח על פי תנאי הרישיון ולכן הטענות לזכויות יוצרים הן לא מבוססות.

סיכום

הטענה של רועי גורודיש, שיש לפצות אותו ואת הקהילה בשל מכירת Waze הן לא מבוססות מכיוון

  1. שמתכנתים יש את הזכות להפיץ את האפליקציה שלהם תחת רישיון סגור (כל עוד הוא לא כולל קוד-פתוח של מישהו אחר) 
  2. מותר למתכנתים להפסיק להשתמש בדאטה גיאוגרפי פתוח ולהשתמש בדאטה סגור.
  3. אין ברישיון קוד-פתוח כדי לתת זכויות קניין ללקוחות, אלא רק זכות שימוש.
  4. אין ברישיון דאטה פתוח כדי לתת למשתמשים זכויות יוצרים באפליקציה.

החלטה של בית המשפט לפצות את הקהילה תהיה מהפכה, שתגרום לכל מודל הכלכלי של תעשיית האינטרנט לקרוס מכיוון שלקהילת הלקוחות תהיה זכויות בקניין הרוחני של אתרי האינטרנט שבהם הם משתמשים. למשל, מנוע חיפוש, כמו גוגל, שמבוסס כולו על תוכן שאינו שלו, יהיה חייב לפצות את כל האתרים שמופיעים אצלו , וגם את המשתמשים שהמידע שלהם נאגר במאגר המידע. רשתות חברתיות, כמו פייסבוק, יתנו זכויות קניין למשתמשים שלהם. אין ספק, גוגל ופייסבוק יתחרטו על כך שהן תרמו כל כך הרבה קוד-פתוח לקהילה.

הפרסום הרב שהתביעה (פה, פה, פה ופה) הזו משיגה, גורמת לנזק לקהילת הקוד הפתוח מכיוון שהיא מחזקת תפיסות מוטעות של רישיונות הקוד הפתוח, שיכולות לגרום למתכנתים ומנהלים בחברות טכנולוגיה רתיעה ולהימנע משחרור הקוד שלהם באופן פתוח. אני חושב שהתביעה היא סוג של ״שיטת מצליח״ על מנת לנסות להגיע לפשרה כלשהי. לטובת קהילת הקוד הפתוח, אני מקווה שבית המשפט יגן על היזמים מפני טרולים משפטיים כלו.